חרדה

איך נוצרת חרדה

חוסר היכולת שלנו להבחין בין פחד ובין סכנה הינה אחת הסיבות העיקריות למצב כרוני של חרדה, שגורמת לנו לחוסר יעילות בתיפקוד היומיומי שלנו ולחוסר האושר שאנחנו חווים בחיי היומיום. אם נצליח להבחין בין פחד ובין סכנה רמת החרדה שלנו תרד מאוד, ויהיה לנו סיכוי טוב יותר לאושר.
 

מערכות הגוף, ואיך הן קשורות לחרדה

מבחינה פיזיולוגית, הגוף שלנו פועל על שתי מערכות – המערכת הסימפתטית והמערכת הפרה-סימפתטית.
המערכת הפרה-סימפתטית אחראית על כל התפקודים הרגילים והרגועים של היומיום – עיכול, מערכת החיסון, מין, ועוד. זו מערכת 'לימי שלום', שתפקידה לשמור את הגוף בריא, חזק, ומתפקד במיטבו. כשהמערכת הפרה-סימפתטית עובדת אנחנו חווים שלווה, וחופשיים מחרדה.
לצד המערכת הפרה-סימפתטית יש מערכת נוספת, המערכת הסימפתטית, שהיא מערכת לעיתות חרום, שעובדת על תגובת החרום של 'מלחמה או בריחה' (fight or flight). מערכת זו נכנסת לפעולה כאשר מופיעים 'טריגרים' מסויימים המצביעים על סכנה וגורמים לנו לחוות פחד. חרדה נוצרת הרבה פעמים באופן אוטומטי ברגע שהמערכת הסימפתטית מתחילה לפעול.
 

איך המערכת הסימפתטית יוצרת חרדה

עם תחילת פעולתה של המערכת הסימפתטית מתחילים להתרחש בגוף מספר תהליכים שאצל חלקינו מתבטאים בחרדה. לחץ הדם עולה, ומזרים יותר דם לאברי הגוף. המערכת הסימפתטית מזרימה יותר דם לשרירי השלד – לצורך מלחמה או בריחה, על חשבון חמצן וחומרי מזון שהיו מגיעים במצב רגיל למערכת העיכול ולמערכת החיסון. גם הקשב שלנו משתנה, ונעשה ממוקד יותר, כך שקשה לנו יותר לראות את 'התמונה הגדולה', ואנו מתמקדים יותר בפרטים מסויימים המושכים את תשומת לבנו, וקשורים למה שאנו תופסים כמסוכן. זו הסיבה לכך שבזמן חרדה קשה לנו להסיט את תשומת הלב שלנו ולחשוב על דברים אחרים – מבחינה פיזיולוגית זה מאוד קשה, וכך החרדה מתקבעת.
 
המערכת הסימפתטית, אם כן, מופעלת כדי לעזור לנו לתפקד בצורה האופטימלית במצבי סכנה, ואחד הטריגרים הראשוניים שמפעילים אותה הוא חוויית הפחד – המקושרת אצלינו מיידית לסכנה. מהבחינה הפיזיולוגית, כשהמערכת הסימפתטית מתחילה לפעול אנחנו נוטים לפתח חרדה.
 

פחד בלי סכנה יוצרים חרדה

לכאורה, הגוף שלנו והמערכות שלו מהוווים מנגנון משוכלל ומעולה, אך למעשה, בגלל החיים בעולם המודרני, טמונה כאן בעיה גדולה, שלעתים תכופות יוצרת לחינם חרדה.
המערכת הסימפתטית מתעוררת לפעולה בגלל חוויה של פחד, כאמור, אותה היא מתרגמת באופן מיידי למצב של סכנה. אך בחיים המודרניים עלול להתעורר בנו פחד בגלל סיבות רבות ושונות, שאינן כרוכות בהכרח בשום אופן שהוא של סכנה – ואז עלולה להתפתח חרדה, שהיא פחד שאין לו סיבה מוצדקת.
לצערינו, אותו החלק במוח שמפעיל את המערכת הסימפתטית הינו אחד החלקים הקדומים במוח שלנו, ולכן הוא אינו מבחין בין נמר שקופץ עלינו מהסבך ובין איום דמיוני או ריאלי בפיטורין. לגבי המערכת הלימבית שנותנת את איתותי הסכנה שיוצרים את החרדה, גם הנמר וגם הפחד מהבוס הם מצבים מסכני חיים, ואין ביניהם הבדל.
גם מבחינתנו, ברמה הרגשית, אין שום הבדל, ואנחנו אכן עלולים לחוות איום בפיטורין או בנטישה כמצבים מסכני חיים ולכן הם מעוררים חרדה רבה.
 

הבעיה עם חרדה

הבעיות, אם כן, מתחילות כאשר המערכת הסימפתטית מופעלת שוב ושוב באופן כרוני, במצבים שאינם מתאימים - כאשר אין מדובר בסכנה, אלא בחרדה. במקרים כאלו אנו נוטים לאמץ לעצמנו הרגלים ודפוסי התנהגות הרסניים.
הבעיה היא שבמצבים בהם לא מדובר בסכנת חיים אלא בפחד נדרשות מאתנו התנהגויות שונות לחלוטין, ואפילו הפוכות, מאלו שמפעילה המערכת הסימפתטית, ואז, אם אנחנו מוכי חרדה התיפקוד שלנו יורד, ולפעמים אינו מתאים. במקרה של סכנה עלינו להיות מוכנים להלחם או לנוס על נפשינו, אבל אם בן/ת הזוג מאיימים לעזוב אותנו, או אם הבוס לא מרוצה מאתנו – במקום להכנס ללחץ, להיתפס לחרדה, ולהיות מוכנים לקרב, כדאי לנו הרבה יותר להרגע, להחזיר את האווירה ההרמונית על כנה, להקשיב לצד השני, לבחון אופציות שונות, להתייחס למצב בהומור ובפרופורציות הראויות, מתוך ראיה של המצב לטווח הארוך, בקיצור – כל אותן התנהגויות שהחרדה, בגלל פעילותה של המערכת הסימפתטית, אינה מאפשרת!!!
 

בעיות בריאות שקשורות לחרדה

כשהמערכת הסימפתטית מופעלת ואנחנו חווים חרדה, הגוף שלנו עובר למצב של סטרס, ומצב זה הוא הסיבה העיקרית לכל הבעיות והמחלות הסומטיות והפסיכו-סומטיות, כמו בעיות שינה, לחץ דם גבוה, עצירות, שלשולים ומערכת חיסון חלשה.
המערכת הסימפתטית מעלה את לחץ הדם באופן זמני, אך כאשר היא מופעלת שוב ושוב הופך לחץ הדם הגבוה למצב כרוני. בגלל הפעלה תכופה מדי של המערכת הסימפתטית מתערערת גם מערכת העיכול, ואנחנו עלולים לסבול מעצירות (בגלל כיווץ כרוני של שרירי הבטן), או שלשולים (כי הגוף צריך להיפטר באופן מיידי מכל משקל עודף, כדי להכין את עצמו למנוסה אפשרית). בגלל שבעיתות חרום פחות משאבים מופנים לתיחזוקה של מערכת החיסון, כאשר נמשך הסטרס לאורך זמן נפגעת פעולתה של מערכת החיסון, ואנחנו חשופים יותר לחוליים שונים.
 

צורת החשיבה בזמן של חרדה

גם מהבחינה המנטלית, במצב של לחץ, והחרדה שהיא יוצרת, אנחנו עסוקים רק בדבר מסויים, שנתפס על-ידי המערכת כגורם ל'סכנה'. אם אנחנו פוחדים שיפטרו אותנו, הדבר תופס לפתע 80% מתשומת הלב שלנו, ואיננו פנויים יותר לראות את התמונה הרחבה יותר – שבעצם, גם אם יפטרו אותנו עדיין נהיה מסוגלים למצוא עבודה חדשה; שגם אם יפטרו אותנו עדיין נקבל דמי אבטלה לתקופה מסויימת, עד שנמצא עבודה חדשה; שהסיכויים לכך שנפוטר נמוכים, משום שבסך-הכול נראה שמרוצים מאתנו בעבודה; ועוד.
בגלל החרדה וסטרס לא רק שאיננו מסוגלים לראות את התמונה הרחבה יותר הנוגעת למצב בעבודה, אלא שאיננו מסוגלים אפילו להנות מכך שיש לנו חיים מחוץ לעבודה – בן/ת זוג או חברים שיעזרו לנו ויתמכו בנו בזמנים קשים, ושמערכת היחסים איתם אולי חשובה לנו יותר מאשר העבודה, למשל.
 

חרדה – כמו מפת כבישים

החרדה, ואפשרויות ההתנהגות שלנו בחיים, היא כמו מפת הכבישים של ישראל.
המערכת הפרה-סימפתטית היא כמו כביש 4 ('דרך חיפה הישנה'). הנוף יפה, הכל רגוע, והנסיעה איטית יחסית ונינוחה. במצב שכזה מספיקים להסתכל על הנוף, לדבר עם מי שלידינו, להאזין למוזיקה, ובקיצור – להנות מהדרך. הדרך הזו מאוד מרגיעה, ולעתים מאוד רחוקות מעוררת חרדה.
אבל לפעמים, כשאנחנו בלחץ של זמן, נעדיף לנסוע בכביש 2 ('דרך חיפה'), ואז רמת החרדה גבוהה יותר – כי יש יותר סטרס. העובדה שכמעט תמיד נעדיף לנסוע בכביש 2 ולא בכביש 4 משקפת היטב את קצב החיים ורמת הסטרס הגבוהה בעולם המודרני, ומסבירה גם למה ככ רבים מאיתנו סובלים מחרדה.
במצב תיאורטי ואופטימלי היינו נוסעים כל הזמן נסיעה איטית ונינוחה בנוף יפה ורגוע, בכביש 4, כשמדי פעם אנחנו סוטים לקטע קצר ועוברים לכביש 2, ולאחר מכן שבים לנסוע בכביש 4.
לצערינו, בדרך כלל אנחנו נוסעים בדרך המהירה, בכביש 2, ורק לעתים רחוקות, כאשר מתרחשת שם תאונה, למשל, נעדיף את כביש 4 – כמו כאשר מתרחש אסון בחייו של אדם, ובלית ברירה הוא נאלץ להפסיק את הכל, להוריד הילוך ולהאט את קצב חייו, ואז פתאום משתנה כל תפיסת החיים שלו, ותכופות הוא גם מגלה שרמת החרדה בחייו ירדה משמעותית.
במצב הכי קיצוני, נעדיף לנסוע בכביש 6 ('חוצה ישראל'), שהוא הכביש המהיר ביותר, גם בגלל מהירות הנסיעה המותרת בו וגם בגלל העדר הרמזורים – אותם 'סימני דרך' הקוראים לנו לעצור במקומות מסוכנים. במצב כזה תכופות החרדה תהיה הכי גבוהה – גם כי אנחנו ממהרים להגיע בזמן, ואולי פוחדים מה יקרה אם נאחר, וגם בגלל שכולם מסביב נוסעים ככ מהר, וצריך להיות בעירנות גבוהה – מה שמפעיל את המערכת הסימפתטית. כמה סימלי שכביש זה הוא כביש אגרה – דרך חיים הגובה מאתנו מחיר כבד, כמו חרדה, בנוסף ללחץ דם גבוה, קשיים במערכות העיכול והחיסון, קשיים במערכות יחסים, הפרעות קשב, ועוד.
 

שיטות לטיפול בחרדה

מה, אם כן, ניתן לעשות?
איך אפשר לחזור מכביש 2 לכביש 4, במקום לעלות לכביש 6, שהוא כביש אגרה?
השיטה אולי הכי פשוטה לטיפול בחרדה היא לשוב ולהפעיל את הנאוקורטקס, אותו חלק 'מודרני' יותר של המוח, המסוגל להבין את ההבדל בין סכנה לבין פחד. אולי כשנראה שבעצם אין פה שום סכנה – גם החרדה תרד. ניתן להגיד לעצמנו, אפילו בקול רם, או לשוב ולשנן לעצמנו בכל דרך שנמצא לנכון שלא מדובר במצב מסוכן אלא רק בחרדה שהתעוררה!!! הבעיה היא, כמובן, שבזמן חרדה, קשה לנו מאוד להשתמש בשיטות מנטליות, משום שכל המוח תפוס עי התגובה הפיזיולוגית של חרדה.
שיטה נוספת היא טכניקות הרפיה שונות, כדוגמת נשימה איטית בפה פתוח לבטן התחתונה. זו אולי שיטה טובה יותר, כי היא עובדת עם הגוף, ולטווח הארוך היא גם מורידה את רמת החרדה, אבל שוב – בזמן אמת של חרדה קשה מאוד להרפות את הגוף, כי הוא כבר במצב חרדה.
במצב האופטימלי נשוב ונתרגל את אותה 'הורדת הילוך' שוב ושוב, בכל פעם שנשים לב שעברנו לפעול באופן המוכתב על-ידי המערכת הסימפתטית, עד שבהדרגה תלך השפעתה עלינו ותרד – כפי שהגוף עלול להתרגל לפעול באופן כרוני כאילו הוא מצוי בסכנת חיים, כך ניתן לשכך השפעה זו, לוותר ולחזור למצב מאוזן ורגוע.
 

מה החרדה מנסה ללמד אותך

והשיטה הכי טוב, לדעתי, לטיפול בחרדה, היא להתייחס אליה כאל איתות, סימן או סמל, שמנסה ללמד אותנו משהו על עצמנו, ולעזור לנו לעבור למקום יותר טוב.
כשאנחנו מבינים על איזה רקע החרדה מופיעה, ומטפלים בסיבה הראשונית שעוררה את החרדה – וזו אף פעם לא הסיבה שאנחנו חושבים שגורמת לחרדה, פתאום החרדה נעלמת, וכבר עבדתי עם אנשים שתוך מספר פגישות ריפאו את החרדה שממנה הם סבלו לעתים במשך שנים רבות - לאחר שהם הסכימו לעבוד על מה שבאמת היה זקוק לטיפול בחיים שלהם.
אם באמת את רוצה לרפא את החרדה שלך – אולי כדאי לשבת עם עצמך, ולראות – איפה אני תקועה? מה באמת מפחיד אותי בחיים? במה באמת אני צריכה לטפל?
ואם עדיין לא הגעת לתשובה – מוזמנת לפנות אלי בלינק הזה.
 
שיהיה בהצלחה,
© מיכל רון, אוגוסט 2006 

מאמרים קשורים: 
הצהרה: מיכל רון איננה פסיכולוגית, ושרותי הייעוץ מתבססים על ידע אישי ונסיון של 15 שנים. יש לראות את הכתוב באתר זה כהצעה בלבד, ובשום אופן אין לראות בו תחליף לטיפול מכל סוג שהוא.