מאחר כרוני? איך לטפל באיחורים

המחיר שמשלם מאחר כרוני

איחורים זה דבר נפוץ.
יחד עם זאת, נדיר למצוא מאחר כרוני שמודע למחיר הכבד אותו הוא משלם על אחורים – מחיר ביחסי האנוש שלנו עם אנשים אחרים, והמחיר שאנחנו משלמים עם עצמנו.
זה מעצבן לשמוע את זה, ובכל זאת – המאחר הכרוני עושה עוול לאנשים אחרים – שכועסים עליו, ובצדק.
האיחורים לא קורים סתם. מאחר כרוני הוא בדרך כלל אדם כועס, אבל הוא סותם את הפה, ולא מבטא את הכעס הזה – רק עי איחורים, במקום לכבד את הכעס ולתת לו מקום בעולם ובמודעות שלנו; הוא כולא את עצמו בתוך בושה; וגרוע מכל – שם רגל לכל יוזמה ורצון אפשריים שלו על-ידי לאותת לתת המודע שלו שהוא לא רציני.
 

המאחר הכרוני עושה עוול לאחרים

לקבוע עם אנשים אחרים במקום מסויים זה כמו לחתום חוזה. אולי לא בכתב, אולי ללא ציון העונשים באם אחד הצדדים יפר את החוזה, ובכל זאת – חוזה, הסכם בין שני אנשים, ואיחור הינו הפרת חוזה.
אם מישהו היה לוקח מאתנו 100 שח תוך הבטחה שהוא יחזיר לנו את הכסף למחרת, והוא לא היה מחזיר, היינו כועסים. לא רק על הכסף, כי אם גם על השקר ששיקרו לנו במצח נחושה – אפילו שמדובר רק באיחורים, כי בסוף הוא יחזיר את הכסף.
כמה שווה האמון שלנו? 1,000 שח? מליון שח? אם מישהו משקר לנו, מפר את האמון שנתנו בו, בוגד בנו ובמילה שלו, כמה נכעס עליו?
זה מה שמזמין לעצמו מאחר כרוני...
אפשר כמובן 'לחפף' ולהגיד: 'שטויות, זה לא נורא, לא צריך לקחת את זה כל-כך ברצינות, רק 5 ד', וכו', אבל אם נרצה לראות את הדברים כהווייתם, ברמה הרגשית והעקרונית, לפחות – נא לקרוא שוב את הסעיף, והפעם ברצינות, ובלי לחפף.
 

מאחר כרוני לא אומר כשהוא כועס

איחורים הם הרבה פעמים תוצאה של עכבות והגבלות בקשר לתחושת הכעס וביטויה. ככה זה. אומרים לנו לא לכעוס, לא לצעוק, לא להרביץ, לא עכשיו, וכד'.
איחורים הם אחת הדרכים הנפוצות והמקובלות, לכאורה, לבטא כעס. אני 'מחזירה' למישהו השני, או לכל האנשים באופן כללי, כי אני כועסת.
לכאורה, אני לא אשמה. היו פקקים, האוטו נתקע, נהיה לי פנצ'ר באוטו, הפגישה התארכה מעבר למה שציפיתי, וכד'.
 

מאחר כרוני: איחורים בגלל כעס

מישהי שעבדתי איתה לאחרונה אחרה לפגישה שלנו 4 פעמים ברציפות, עד שבפעם החמישית עשינו פגישת כעס. שאלתי אותה למה היא כועסת עלי, שוב ושוב, עד שנגמרו לה התשובות. היו לה בערך 10 סיבות לכעוס עלי. חלקן היו צריכות פשוט להיאמר כדי להיפתר ('אל תתקשרי אלי לנייד, אלא תשאירי לי הודעות בבית'), וחלקן היו שאלות שהיא פשוט לא העזה לשאול ('מה קורה בחיים שלך?')
בכל מקרה, היא כעסה בגלל מחסומים שהיא בעצמה שמה לעצמה, ואפילו לא העזה להיות מודעת לכעס שלה, ולמה שהוא עושה ללגיטימציה שהיא נותנת לעצמה להרגיש את מה שהיא מרגישה ולתת ביטוי לרגשותיה.
בפעם הבאה שאת מוצאת את עצמך מאחרת, אולי שווה לעצור ולשאול את עצמך: 'למה אני כועסת?' אתה עוד עלול לגלות שאתה מפסיק להיות מאחר כרוני, ומתחיל להיות בנאדם פתוח...
 

מאחר כרוני מתבייש, כי איחורים גוררים בושה

אני לא מאמינה ב'בסדר' וב'לא בסדר'. במקום, אני מאמינה בבחירה חופשית. אנשים בוחרים להתנהג בצורות שונות מסיבות שונות, גם כשהם יודעים שהתנהגותם פוגעת באחרים. מאידך, ברור לי שרוב האנושות דווקא כן מאמינה בכך שיש 'בסדר' ו'לא בסדר', ויתרה מכך – רוב האנשים, ואפילו המאחרים הכרונים, מאמינים שלאחר זה 'לא בסדר', וכשהם מאחרים הם מרגישים 'לא בסדר'.
להרגשה הזאת, של להיות 'לא בסדר' אני קוראת בושה. אפשר גם לקרוא לה אשמה או מבוכה. בכל מקרה, זו הרגשה מאוד לא נעימה. בדרך כלל היא מתיישבת על זה שבגן אמרו לנו שאנחנו קטנים מדי, או לא מחזיקים את הטוש ביד הנכונה, או שלא הצלחנו לנעול את הנעליים, וכד', מה שהזין, ועדיין מזין, לפחות ברמה מסויימת, תחושה נצחית של חוסר התאמה, כשלון, ורגשי נחיתות למיניהם.
המאחר הכרוני מוכיח לעצמו שוב ושוב שהוא 'לא בסדר'. ברמה הלא מודעת אנחנו אומרות לעצמנו: 'את רואה, שוב אחרת. את אף פעם לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך. למה היית חייבת להתעכב בטלפון עוד 5 דקות? ידעת שתאחרי! את 'לא בסדר'!
לא חבל? גם ככה כולנו סובלים מספיק ממצוקה לא מוצדקת של בושה, אז למה להתנהג אל עצמנו בצורה שתצדיק לכאורה את תחושת היותנו 'לא בסדר'?
האם באמת שווה לנו להמשיך ולהרגיש ככה בשביל עוד 10 דקות שינה בבוקר?
 

הנזק הכי גדול של איחורים – הרס הקשר עם הלא מודע

הלא מודע הוא אחד הכוחות החזקים ביותר בחיים שלנו. המון תשובות נמצאות שם, המון כוח, המון שמחה, המון פוטנציאל להמון דברים טובים.
כל ספרי המודעות מספרים לנו איך לחולל נסים בחיים שלנו. תבקשו, ויהיה. מי שהתנסה בכך יודע בוודאי על מה אני מדברת. באחת הפגישות עם מישהו שכבר מזמן רוצה להתחתן לראשונה הוא נשאל מתי? הוא הזמין, לראשונה בחייו, לפגוש מישהי מתאימה עד יום ג' אחה"צ, ועד לפגישה הבאה שלנו הוא פגש ארבע בחורות חדשות, ועם שתיים מתוכן הוא כבר קבע פגישות. חברה אחרת שלי פגשה את בן-זוגה חודשיים אחרי שהתיישבה בהמלצתי לכתוב מה היא רוצה ומזמינה.
מי שלמעשה יוצר את הקשר בין הבקשה להתגשמותה במציאות, אותו כוח עצום וקוסם הוא הלא מודע שלנו.
כל דבר שאנחנו עושים נכנס ל'תיקיית גיבוי' בלא מודע שלנו. נניח שאני קובעת עם אדם מסויים להפגש ביום, בשעה ובמקום מסויימים. כדי לזכור זאת אני רושמת זאת ביומן, או אולי מנסה לזכור זאת בצורה מודעת. בכל מקרה, וגם אם לא התכוונתי לכך, הדבר מתוייק ונרשם גם במקום מסויים בלא מודע שלי.
אם אני מאחר כרוני, ואמרתי לאותו אדם שנפגש בשעה 8, אבל הגעתי רק בשעה 8:30, מבחינת הלא מודע שלי שיקרתי. הדבר אינו בהכרח כרוך באשמה, וגם לא משנה אם אחרתי רק בחמש דקות או שלא הגעתי בכלל. אותו מקום בתת המודע הינו מקום בינארי, משמע – הוא עובד אך ורק על כן (1) או לא (אפס!)
אם מאחר כרוני קובע  להיות במקום מסויים בזמן מסויים והדבר לא קרה, תת המודע שלו רושם לו 'אפס!' – מה שאת קובעת שווה אפס, מה שאת רוצה שווה אפס, יש אפס סיכוי לחלומות שלך להתגשם, כשאת מדברת זה שווה אפס, כשאת מתכוונת זה שווה אפס, אין לי מה להקשיב לך, אין לי מה לרשום, מידת שיתוף הפעולה בינינו יורדת לאפס.
איזה מחיר נורא לשלם על איחורים!!!
 

מאחר כרוני: איך בכל זאת להצליח בחיים

כשאנחנו מאחרים אנחנו למעשה מאותתים לתת המודע שלנו שאנחנו 'לא רציניים', 'לא מתכוונים' למה שאנחנו אומרים או קובעים. ואולי הדבר נכון כשאנחנו קובעות להפגש עם חבר, אבל מה כשאנחנו מתכננות את העבודה הבאה שלנו? את מערכת היחסים הבאה? לרכוש בית? או כל דבר אחר שקשור לקביעת זמן ומקום.
 
לכן כל-כך חשוב לפחות להודיע לצד השני שאנחנו מאחרים – כי אז תת המודע שומע שאנחנו 'נאחר בחמש דקות', ומתאים את עצמו, כך שהתוצאה היא עדיין 'כן' (1) – עדיין עמדנו במה שאמרנו.
וכדאי גם לשים לב לכך שתת המודע שלנו רושם את ה'תוצאה' ללא כל התחשבות בצד השני. גם אם הצד השני לא הגיע או אחר, תת המודע שלנו רושם את ה'תוצאה' אך ורק לפי מה שאנחנו עשינו, בעוד ששאר העולם והתנהגותו נכלל במסגרת ה'נסיבות' שאותן מנתח ועליהן פועל תת המודע.
 

לסיכום: הקשר בין איחורים ובין כבוד עצמי וערך עצמי

כדי להיות יותר אפקטיביים עם אחרים ועם עצמנו, אולי מספיק ללכת 'ברע'?
מספיק להיות עוינים לאחרים, מספיק לסתום לעצמנו את הפה, מספיק לבייש ולהשפיל את עצמנו, מספיק לשקר לעצמנו.
לא שווה להגיע בזמן?
 
אם אתה מעוניין לפתור את הבעיות שיש לך עם כעס ועם ערך עצמי,
ועל הדרך גם להפסיק לאחר
מוזמן ליצור איתי קשר
© מיכל רון, אוקטובר 2005 

מאמרים קשורים: 
הצהרה: מיכל רון איננה פסיכולוגית, ושרותי הייעוץ מתבססים על ידע אישי ונסיון של 15 שנים. יש לראות את הכתוב באתר זה כהצעה בלבד, ובשום אופן אין לראות בו תחליף לטיפול מכל סוג שהוא.