ריצוי = אנשים שלא יודעים להגיד לא

ריצוי אחרים זה מאוד כואב. מדובר באנשים שפשוט לא יודעים להגיד לא, ולעתים קרובות, אפילו אם הם לא מתכוונים לזה, אנשים אחרים מנצלים אותם.
אורי הוא בחור נורא נחמד. כמעט פראייר. הוא מאוד מצליח ומרוויח הרבה כסף, והרבה אנשים פונים אליו לעזרה. בדרך כלל הוא עוזר להם, אבל מדי פעם יש לו התפרצויות כעס. הוא מאשים את כל העולם ולא סומך על אף אחד, ולכן הוא הגיע לטיפול פסיכותרפי לשיפור הביטחון העצמי שלו.
אורי למד שהוא הכי חשוב, ושהאחריות הראשונית שלו היא כלפי עצמו.
כשאורי למד להגיד לא התחילה לחזור אלי האהבה העצמית שככ מגיעה לו.
 

ללמוד להגיד לא עי שיקום היכולת לסרב

כשאנחנו נולדות אנחנו יודעות בדיוק מה אנחנו צריכות ורוצות, ועוד לא למדנו להתבייש. לכן אנחנו מבקשות את זה, תובעות את זה, מתחננות לזה, ממנפלות אנשים וסיטואציות כדי להשיג את זה – בקיצור, עושות הכל כדי לספק את הצרכים והרצונות שלנו. וכך גם צריך להיות.
יחד עם זאת, לא נולדנו לתוך ואקום, אלא לקונטקסט הורי, משפחתי וחברתי מסויים, שמלמד אותנו לדכא את הנטיה הטבעית שלנו לסרב, כמו שהוא מדכא איכויות אחרות שלנו, בהתאם לנוחות. כך, אם אני שטותניקית מטורפת שיכולה להשכיב את כולם על הרצפה מצחוק, אבל גדלתי אצל אמא שנלחצת משטויות, אני אלמד עם הזמן לדכא את אותה איכות שלי, ואפילו להתבייש בה או לחוש אשמה בגינה. כנ"ל אם אני ילדה שנולדה בחברה המעבירה מסרים כפולים ומוסרים כפולים בנוגע למיניות, והדוגמאות רבות. 
כמו שמדכאים אצלינו איכויות מסויימות שנולדנו איתן, כך מדכאים אצלינו גם את היכולת לסרב ולהגיד לא, ומעודדים מאוד את הריצוי. אם פעם ידענו להבהיר לכל העולם מה 'בא לנו', ידענו באותה המידה גם לעשות המון רעש ולמחות כשקרה משהו ש'לא בא לנו' (וכל מי ששמעה אי פעם תינוק באמבטיה יודעת על מה אני מדברת...)
כולנו גדלנו עם אותה יכולת פשוטה, ברורה וחד משמעית לאמר 'לא', אבל בערך בגיל שנתיים, כשהתחלנו להתאמן על זה אמרו לנו שאנחנו 'נוראות' כשאנחנו עושות את זה ('terrible two'), אמרו לנו שאנחנו 'אנוכיות', 'רעות', ועוד כהנה וכהנה כינויי גנאי. בקיצור, הסבירו לנו טוב טוב שאם אנחנו רוצות אהבה, קבלה, הערכה, תמיכה, עידוד, וכד' כדאי שנלמד לרצות אחרים ונפסיק להגיד 'לא'.
ורובנו למדנו לעשות את זה בהצלחה ניכרת ):
 

למה זה ככ מפחיד להגיד לא

מאז, למרבה המזל, עברו שנים מספר, ואנחנו כבר לא כ"כ תלויות בבטחון, באהבה, ובתשומת הלב שהעניקו לנו הורינו. בהצלחה ניכרת יותר או פחות אנחנו כבר יכולות לספק זאת לעצמנו בעצמנו. ועדיין, אנחנו פוחדות להגיד 'לא'. עצם האפשרות מעוררת אצלינו פחדים קמאיים וחרדות עתיקות יומין, ובצדק, אבל אולי הגיע כבר הזמן לאוורר את הבוידעם?
 
איך?
 

איך להפסיק את הריצוי והניצול וללמוד לאמר לא?

ראשית כל, כדאי להסתכל נכוחה ולראות שאם אנחנו כאן, בחיים, סימן שהמחויבות הראשונית שלנו היא כלפי עצמנו. עוד לפני שאנחנו צריכות לדאוג לילדים שלנו, לחברים או להורים שלנו, עוד לפני שאנחנו צריכות להיות 'בסדר' כלפי החברה, אנחנו קודם כל צריכות לוודא שטוב לנו ושאנחנו חזקות. משמע – האנוכיות לא רק שיש לה מקום אלא היא ערך עליון!!! אין מדובר על פגיעה באחרים או התעלמות משאר היקום בנוסח 'אני ואפסי עוד', אלא בסדר עדיפויות פשוט, ברור ובריא.
שנית, כדאי לזכור שלאהבה עצמית בריאה ולכבוד עצמי יש שני צדדים. לאחד קוראים 'בא לי', ועניינו לוודא שיהיה לנו טוב – שנעבוד בעבודה שמשמחת אותנו, שנקיים זוגיות אוהבת שממלאת אותנו סיפוק, וכד'. לחצי השני של האהבה העצמית והכבוד העצמי קוראים....      'לא בא לי'!!!! ועניינו למנוע מראש ניצול עי אחרים או אפילו פגיעה בעצמנו או לקטוע אותה בעודה באיבה. אם את מאפשרת לפגיעה כלשהי להימשך על-ידי כך שאת נמנעת מלהגיד 'לא' את בעצם פועלת בניגוד לחוקי היסוד הבסיסיים של בריאות הגוף והנפש. (בהקשר זה חשוב להגיד שתכופות כאשר אנחנו נפגעות לא מדובר במצב פוגע בהווה אלא בהידהוד של פגיעה מן העבר. במצב כזה עדיף לפעמים לרפא את הפגיעה הישנה עי טכניקות כמו הו'אופונופונו, כדי לאפשר פתרון טוב בהווה ולוודא שמצבים כאלה לא יישנו בעתיד, במקום להפנות את האנרגיה שלנו החוצה מתוך נסיון להפסיק את המצב הפוגע. והכי עדיף, כמובן, זה לפעול בשני הכיוונים – גם לעשות תיקון בהווה וגם לרפא את פצעי העבר.)
 

למה להגיד לא כרוך באשמה

אם עולה בנו אשמה כשאנחנו מנסות לסרב, כדאי לנו לשוב אחורה ולראות איך בעבר אסרו עלינו לעשות זאת מטעמי נוחיות בלבד של האוסרים (ההורים, בדרך כלל.) באופן דומה ניתן לרפא מכשולים אחרים שעומדים בינינו ובין סרוב קל, פשוט ובריא.
 

סיכום: מותר להפסיק את הריצוי והניצול, מותר להגיד לא!!!

היום כבר מותר לנו לסרב, ואפילו רצוי.
רצוי להזכיר זאת לעצמנו בעיקר אם אנחנו מוצאות את עצמנו רבות עם כל העולם, הופכות אנשים אחרים ל'לא בסדר', תרות באופן נואש אחרי סיבות ותירוצים או מבזבזות אנרגיה בכל צורה אחרת, במקום פשוט לאמר 'לא'.
 
בהצלחה!!!
 
© מיכל רון, מרץ 2007