טראומה והחלמה

טראומה מתרחשת כשאנחנו נתקלים בסיטואציות או במערכות יחסים קשות. גם אם זה קורה לנו לעתים רחוקות, החותם שהטראומה משאירה עלינו דומה לצלקת, ובכך הופך להווה תמידי – משום שטראומה שלא זכתה להחלמה, או צלקת שלא פתרנו וריפאנו בחיינו אינם הופכים ל'עבר' אלא נשאר בתור הווה. לאחר החלמה מטראומה מה שעברנו מפסיק להשפיע על איך שאנחנו חיים וחווים את חיינו. טראומה לפני החלמה יכולה להיות מודעת או לא מודעת, אבל בכל מקרה היא עדיין משפיעה עלינו, כלומר – היא לא היסטוריה אלא הווה.
 

הדחקה אינה דרך להחלמה מטראומה

הדרך הנפוצה להתמודדות עם טראומה היא ההדחקה – שיש רואים אותה אפילו כהחלמה. אנחנו 'שוכחים' או 'לא מתעסקים' עם הטראומה יותר אחרי שזה 'עבר', ומקווים שגם ההרגשה הרעה תחלוף. ובדרך כלל, אכן, היא חולפת – לפחות ברמה המודעת.
הבעיה היא שלא מדובר בטראומה והחלמה, משום שברמה הלא מודעת לקחנו חלק מהכוחות הרגשיים, האנרגטיים והמנטליים שלנו, והפכנו אותם לסוהרים – שהתפקיד שלהם כעת הוא לשמור את הטראומה, את אותה 'חתיכה פגועה' שלנו במרתפים החשוכים של הלא-מודע. זה איך שהדחקה נראית מנקודת מבט אנרגטית.
ברמה המודעת זה מאפשר לנו להמשיך ולתפקד – ללכת לעבודה, לתחזק מערכות יחסים, לדבר עם אנשים, וכד'.
 

טראומה והחלמה לכאורה

ההדחקה עוזרת לנו לכאורה להחלים מהטראומה. העדות היחידה למחירים הנפשיים שאנחנו משלמים בגלל ההדחקה הם כל מיני סימפטומים 'קלים' שלכאורה אינם קשורים לטראומה, כדוגמת עייפות, עצבנות, חוסר סבלנות, חוסר עניין, העדר מוטיבציה, וכדומה. סימפטומים 'רגילים', שכולם לכאורה סובלים מהם.
ככל שאנחנו חיים יותר זמן אנחנו עוברים יותר טראומות, בעוצמות שונות. ככל שאנחנו משתמשים יותר ויותר במנגנון ההדחקה לצורך החלמה, וכדי להמשיך ולתפקד, יותר ויותר מכוחות הנפש שלנו הופכים לסוהרים של הטראומה, ואינם פנויים להנות מהחיים, להתלהב, לשמוח, להיות סבלניים או להתעניין. אנחנו קוראים לזה עייפות, עצבנות, חוסר סבלנות, חוסר עניין, העדר מוטיבציה, וכדומה.
 

טראומה ללא החלמה

לפעמים הטראומה לא מורגשת לחיי היומיום, והיא עולה וצצה פתאום במקרים קיצוניים. לפתע אנחנו מוצאים את עצמנו פוגעים בעצמנו או באחרים משום שגרוי מסויים נגע לנו בדיוק איפה שהכי כואב לנו או מפחיד לנו. במקרים כאלה עוצמת הכאב או הפחד כל-כך גדולים שהם מעוררים את כל השדים מהגהינום או במלים אחרות – הטראומה שלא עברה החלמה עולה מהמרתפים של ההדחקה.
הסוהרים הופכים לחסרי אונים, וכל הזוועה שחווינו בעבר, ושאנחנו מתאמצים כל-כך לכלוא ולהדחיק בהווה, פורצת לפני השטח ומנהלת אותנו ואת ההתנהגות שלנו.
 

החלמה מטראומה עי טכניקה האופונופונו

קיבלתי במייל סיפור על ד"ר לן שריפא אנשים שסבלו מטראומות קשות מאוד בלי לפגוש אותם אפילו. כששאלו אותו איך הוא עושה זאת הוא אמר – האנשים האלה (וכל האנשים, בעצם), הם שיקוף של חלקים בתוכי. אני עובר על התיקים שלהם, קורא מה הם עשו, ואז אני (שימו לב! - ) סולח לאותם חלקים בתוכי! ואוהב אותם.
בעצם – מרפא את הטראומות, ומאפשר החלמה מהטראומה לכל אותם חולים.
הנס היה שאותם אנשים שעל התיקים שלהם עבר אותו המרפא (הילר) החלימו!!!
אם חושבים על זה – זה לא כל-כך נס. אלה מאתנו שתירגלו נושאים כמו טראומה והחלמה יודעים שברגע שהצלחנו לסלוח, לקבל ולאהוב את עצמנו למרות הטראומה פתאום ניסים מתרחשים ו'החיים מסתדרים'.
הסליחה, הקבלה והאהבה מרפאים את הטראומה הראשונית ומאפשרים לה לעלות לפני השטח – ואז מתאפשרת גם החלמה. אחרי ההחלמה, אין צורך עוד להדחיק את הטראומה ולכלוא אותה במרתפים החשוכים של הלא מודע. המודעות לטראומה מאפשרת החלמה, יחד עם כל האיכויות והמתנות שהיא יכולה להביא חזרה לחיים שלנו – יצירתיות, תבונה ואמון מחודש באנשים ובחיים.
ביחד עם הטראומה וההחלמה, משתחררים גם כוחות הנפש שנדרשו בעבר כדי לכלוא ולהדחיק את הטראומה, ואז אנחנו מרגישים עירניים, חיים, שמחים, קלים וסקרנים אפילו אחרי שעה יחידה של מדיטציה או טיפול.
 

טראומה והחלמה בעזרת מדיטציה

באחת מקבוצות המדיטציה שלי עשינו את התרגיל הבא – הבאנו אל המודעות את הטראומה ותירגלנו החלמה מהטראומה.
התחלנו בלהגיד שלום לגוף ולראות מה שלומו. תשומת הלב האוהבת לגוף מביאה אותנו למצב של רגיעה, נינוחות וביטחון ביכולת שלנו לפגוש מחדש את הטראומה.
נזכרנו בטראומה - סיטואציה או מערכת-יחסים שלא קל לנו איתן. בכוונה לא בחרנו טראומה מאוד גדולה, אלא משהו קטן, בשביל התירגול, כדי ללמוד איך עובדת הכניסה לטראומה והחלמה מהטראומה.
במהלך המדיטציה לא ניסינו לשנות שום דבר, אלא רק לשים לב ולראות את מה שעולה. נשארנו במודעות לטראומה, אבל ניסינו להמשיך ולהשאיר את הגוף במצב של רגיעה, באמצעות נשימות עמוקות מהפה לבטן. עם הזמן יש גם אפשרות לסלוח לעצמנו ולקבל את עצמנו ואת מה שחווינו ועשינו בטראומה – וזה לכשלעצמו מהווה צעד חשוב בהחלמה מהטראומה.
לא מדובר במתן אישור לעצמנו על איך שהתנהגנו, אלא בחמלה ובאמפתיה לאותו חלק פגוע, שמתוך כאב או פחד גדולים תפס את השליטה על מי שהיינו באותו הרגע, וכך צרב בנפשנו את אותו הרגע כטראומה המחכה להחלים.
 
© מיכל רון, פברואר 2008