האופי שלך הוא בעצם ביטוי של פוסט טראומה

נדמה לנו שנולדנו עם אופי מסוים – ובאופן חלקי זה בוודאי נכון. מה שעוד נכון זה שרובינו הפכנו למי שאנחנו כתגובה של פוסט טראומה. כלומר: ביישנות, ריצוי, כעסים, וכד' אינם גזירה משמים. אנחנו לא נולדים כאלה, אלא נהיים כאלה.
אנחנו נולדים עם צרכים ראשוניים. כאשר צרכים אלה אינם מסופקים נוצר כאב, או טראומה, שבתורו יוצר פחד מפני כאב נוסף. הפחד הזה הוא כבר בעצם פוסט טראומה, שיוצרת דפוסי התנהגות שהולכים ומתקבעים עם השנים. במלים אחרות: במידה רבה מי שאנחנו, האופי שלנו ואיך שאנחנו מתנהגים נוצרו עי פוסט טראומה, כדי להמנע מן הכאב הראשוני שחווינו בילדות.
כדי להשתחרר מאותם הדפוסים שהם בעצם פוסט טראומה, עלינו להתחבר חזרה לרגשות ולכאב שחווינו – אפילו אם אותו כאב לאו דווקא זכור לנו, או שאינו מודע. תכופות אנחנו עדיין חווים את אותו הכאב שמחזק את הפוסט טראומה, כשהצרכים הראשוניים שלנו אינם מסופקים. הטיפול בפוסט טראומה בנוי בעיקר על הרגשה ושחרור של אותם כאב, פחד, ושאר הרגשות שיצרו מלכתחילה את הדפוסים של הפוסט טראומה.
 

איך נוצרת פוסט טראומה ואיך לטפל בה בעצמך

כולנו נולדים עם צרכים ראשוניים. חלקם צרכים פיזיים, כדוגמת מגע או מזון. אך יש גם צרכים רגשיים, כדוגמת הצורך להרגיש בטוחים ואהובים, הצורך בתשומת לב, הצורך בהכרה, וכד'.
כולנו גם חווים תקופות או ארועים בהם הצרכים האלה אינם זוכים לסיפוק. כך למשל, אם משהו מפחיד אותנו ואמא אינה פנויה באותו הרגע להרגיע אותנו, או שהיא פוחדת בעצמה, הצורך להרגיש בטוחים לא יסופק באותו הרגע.
לעתים הצורך הזה מסופק בזמן מאוחר יותר, 15 דקות, לדוגמא, כשאמא לוקחת אותנו על הידייים, מרגיעה אותנו ומנחמת אותנו. במקרה הזה לא תשאר 'צלקת' רגשית. אבל מה קורה כשאמא לא יודעת להרגיע אותנו? כשאמא כל הזמן דואגת או פוחדת בעצמה? במקרה כזה התינוק ימשיך להרגיש את הצורך הבלתי מסופק להרגיש בטוח. במקרה כזה יכולה להיווצר טראומה, והאופי שנוצר אצל התינוק יהיה תוצאה של פוסט טראומה.
באותו האופן תינוק יכול להשאר כל הזמן רעב למגע או לתשומת לב, או להרגיש באופן כרוני בלתי אהוב – הכל בהתאם לצורך הראשוני שלא סופק. אותו חוסר סיפוק של צרכים הופך לכאב כרוני.
במלים אחרות: כל נטיה כרונית שלנו – של עצב, פחד או כעס, נטיה שאינה קשורה בהכרח למציאות הנוכחית שלנו, היא בעצם 'צלקת' מעבר שאולי איננו זוכרים. זוהי פוסט טראומה.
 

טיפול עצמי בדיכאון של פוסט טראומה

כאשר אנחנו חווים שוב ושוב, או במשך תקופה ארוכה, חוסר סיפוק של הצרכים שלנו החוויה היא חוויה של דיכאון וייאוש. אם לא נקבל מזון נרגיש רעבים. אם לא נקבל אהבה נרגיש בודדים ונטושים. אם לא נקבל תשומת לב נרגיש חסרי ערך, וכד'. המשותף לכל החוויות הללו הוא שהן חוויות של כאב או דיכאון.
בעצם מדובר בחוויה של פוסט טראומה.
כאשר החוויות הללו נחוות שוב ושוב, או במשך תקופה ארוכה, הן הופכות לכאב כרוני.
חוסר סיפוק של צרכים יכול להיות רגעי – אם לוקח לאמא 10 דקות לחמם לנו את האוכל, אבל הוא יכול להיות גם חוסר סיפוק כרוני של צרכים.
חוסר סיפוק כרוני של צרכים נובע, בדרך כלל, מנסיבות חייה ואישיותה של האם. אם האם לא זכתה בילדותה למספיק מגע ולא למדה על חשיבותו, הרי שהיא לא תגע בנו כמעט, ואנחנו  נפתח כאב כרוני בגלל צורך במגע שלא סופק. כך, אם אמא אינה פנויה אלינו משום שהיא עסוקה מדי אנחנו נפתח דיכאון בגלל צורך בתשומת לב שלא קיבלנו. אם אמא היא בעצמה אדם חששן אנחנו נפתח חרדה הקשורה לחוסר סיפוק הצורך שלנו בתחושת בטחון.
לאחר שנוצר בנו כאב כרוני אנחנו מתחילים לפחד שמא יכאיבו לנו שוב, וחיים חיים של פוסט טראומה.
 

טיפול עצמי בחרדה כרונית של פוסט טראומה

כמו הדיכאון, גם הפחד הוא כרוני, משום שהוא בא להגן עלינו מפני כאב שחוזר על עצמו.
הטראומה חזרה ונשנתה עד שנוצרה חוויה כרונית של פוסט טראומה, ופוסט טראומה מתבבטאת לא רק בדיכאון אלא גם בחרדה כרונית.
אם כל הזמן כואב לנו, אם אנחנו כל הזמן נושאים כאב, ואפילו באופן תת-מודע, אנחנו גם נחוש כל הזמן, שוב – באופן תת-מודע בדרך כלל, את הצורך להגן על עצמנו מפני חוויה מחודשת של אותו הכאב החבוי. כאשר כואבת לנו הרגל, האינסטינקט הבסיסי שלנו הוא שלא לתת לאחרים לגעת באותו המקום, כדי שלא יכאיבו לנו.
לפחד הזה יש שתי פנים: מחד, אנחנו פוחדים שמא מישהו יפגע בנו שוב באותו המקום, אך מאידך, גם כאשר מישהו נוגע בנו כדי לרפא אותנו אנחנו פוחדים, וזאת משום שהוא מעלה אל פני השטח את הכאב שכבר היה שם.
כך הופך הדיכאון והכאב הרגשי הכרוני לחרדה כרונית, כתגובה של פוסט טראומה לטראומה הראשונית הכואבת.
 

טיפול עצמי בביטחון עצמי נמוך בגלל פוסט טראומה

אם באופן כרוני הצורך שלנו להרגיש בטוחים אינו מסופק אנחנו עלולים לסבול מחרדה כרונית. מחד, אנחנו נפחד שמא יפחידו אותנו, אך מאידך, אנחנו גם נפחד לטפל בנושא, משום שאז כל תחושת החרדה שהצטברה במשך השנים תעלה אל פני השטח. כלומר, גם הפחד מטיפול בטראומה הוא בגדר פוסט טראומה.
אם לא זכינו לקבל מספיק תשומת לב הביטחון העצמי שלנו פגוע, ואנחנו נפחד שמא יתייחסו אלינו כאל חסרי ערך ובכך יפגעו בנו שוב, וגם, באופן פרדוקסלי בגלל הפוסט טראומה, נפחד שמא ישימו אלינו לב, ואז תעלה אל פני השטח כל אותה כמות אדירה של כאב, בגלל הצורך בתשומת לב שלא סופק.
 
הפרדוקסליות של הפחד יוצרת מצב של פער בין החוויה הפנימית שאנחנו חווים, ובין מה שאנחנו מראים כלפי חוץ. כך, למשל, אדם שמאוד זקוק לתשומת לב עלול להראות כבעל ביטחון עצמי גבוה. הוא יכול להתלבש בצורה שמושכת תשומת לב, להפוך ל'נודניק', וכד'. כולם חושבים שהוא רוצה המון תשומת לב. אבל בחוויה הפנימית שלו, כשמישהו באמת שם אליו לב, הוא עצמו חושב שהוא ביישן. הוא חווה המון פחד משום שהוא אינו יודע כיצד לתפקד 'באור הזרקורים', כאשר תשומת הלב מופנית אליו. כולם חושבים שהוא רודף אחרי תשומת הלב – והוא אכן עושה זאת כלפי חוץ, אבל הוא חושב שהוא ביישן, וגם זה סימפטום של פוסט טראומה.
 
כמו שאנחנו רואים, הכאב והפחד הכרוניים יוצרים התנהגות כרונית, שאותה אנחנו מכנים בשם 'דפוסים' או 'אופי', אבל בעצם מדובר בפוסט טראומה.
 
©מיכל רון, דצמבר 2005