דיסוננס קוגניטיבי בקשרים עם אנשים

יש שתי דרכים לבנות את הקשרים שלנו עם אנשים אחרים. האחת בנויה על דיסוננס קוגניטיבי ומביאה הרבה תשומת לב, והשניה יותר מוצלחת.
 

יחסי אנוש שבנויים על דיסוננס קוגניטיבי

לכולנו יש 'ארכיטיפים', או מגירות מוכנות מראש, שלתוכן נוח לנו לסווג בני-אדם מסוגים שונים – ילד; זקנה; בוס; השכן העצבני.
כמו שנוח לנו שאנשים נכנסים בול לתוך אחת מהמגרות המוכנות-מראש שיש לנו, כך גם להם נוח אם אנחנו נכנסים לתוך אחת המגירות המוכנות-מראש שלהם. זה יוצר פשטות, בהירות ושקיפות במערכת היחסים.
זה פשוט לא מתאים שהבוס יתנהג כאילו שהוא האמא שלנו; שנהג המונית יתנהג כאילו הוא הבוס שלנו; שהשכן העצבני יתנהג כאילו שהוא חבר שלנו. זה יוצר דיסוננס קוגניטיבי, ודיסוננס קוגניטיבי מערער את הבטחון שלנו (ושלהם) משום שאנחנו לא יודעים למה לצפות, ומשום שבעצם – הגבולות נפרצו.
לכן, דיסוננס קוגניטיבי יוצר מערכות יחסים בעייתיות.
 

דיסוננס קוגניטיבי מעניק לנו הרבה תשומת לב

לפעמים אנחנו יוצרים בכוונה – במודע או שלא במודע, דיסוננס קוגניטיבי אצל מי שאנחנו באים איתם במגע.
כשאנחנו מנסים בכוח להיות 'לא כמו כולם' כדי להיות 'מיוחדים', אנחנו למעשה מנסים בכוח לא להתאים לאף אחת מהמגירות שיש לאנשים אחרים. אנחנו מכריחים אנשים להתייחס אלינו, לתת לנו תשומת לב, לחשוב מה אנחנו בדיוק, וכד'.
התנהגות שכזו נובעת תכופות מצורך בתשומת לב, ולאו דווקא מתוך איזושהי עצמיות או ייחוד פנימי. אולי לכן נוצרה התפיסה לפיה אנשים שבכוונה שוברים ארכיטיפים ולא מתאימים לאף מגירה אינם מיוחדים, אלא בעייתיים. (סורי...)
 
אבל יש גם אופציה אחרת.
 

דיסוננס קוגניטיבי או הרמוניה?

למעשה, כל אחת ואחת מאתנו מיוחדת, כמו שכל פתית שלג הוא מיוחד, כמו שכל רגע הוא מיוחד. אנחנו או אנשים אחרים יכולים לשים לב או שלא לשים לב לאותו הייחוד, ובמקרה של אנשים אחרים – זה לא תלוי בנו. (אפשר, כאמור לעיל, לנסות להכריח אותם לשים לב אלינו עי יצירה של דיסוננס קוגניטיבי בצורה מודעת, אבל זה לא מאוד אפקטיבי, ותופעות הלוואי השליליות של זה רבות.)
אפשר פשוט לדעת את זה ולהרגע, לוותר על המאמץ שכרוך במשיכת תשומת לב של אחרים, ומכאן, שאפשר גם להסכים ללכת עם הזרם, להיות 'כמו כולם' – לדבר ולהתנהג באופן שיעודד הרמוניה וימנע חיכוכים מיותרים (מילוליים או מנטליים, מודעים או לא מודעים.)
 

לוותר על הדיסוננס הקוגניטיבי ולבחור באינטראקציה שמבוססת על ביטחון עצמי

כשאנחנו מוותרים על הדיסוננס הקוגניטיבי ובוחרים לפעול בהרמוניה עם הקודים, אנחנו יוצרים ביטחון עצמי אצל עצמנו ואצל אחרים – כי הכללים ברורים. במצב כזה, אותם אנשים שיהיו פנויים לכך ישימו לב אלינו – אם נתאים להם. הם יוכלו לראות את מי שאנחנו באמת (להבדיל מאשר לראות את הצרכים הלא ממומשים שלנו בתשומת לב, שאנחנו מחצינים), ויקשרו איתנו קשרים של אמת, המבוססים על בטחון עצמי הדדי – שלהם ושלנו.
אינטראקציה כזו, ורק אינטראקציה כזו מעצימה ומיטיבה עמנו באמת. להבדיל מאינטראקציה עם אנשים שהצורך הלא-ממומש שלנו בתשומת לב ביחד עם הקושי שלהם לשים אותנו במגירה המתאימה יצר אצלם דיסוננס קוגניטיבי, וגרם להם ליצור איתנו אינטראקציה המבוססת על קונפליקט.
 
 
© מיכל רון, ינואר 2008