7 עצות: איך לעזור לעצמי כשהכי רע לי?

מה לעשות כשרע לי

לפעמים הכי רע לנו בעולם.
מה עושים אז?

אפשר לצלצל אלי - 
הטלפון שלי הוא  1901-729-735     (שיחה בתשלום)    אשמח לעזור לך!

ואפשר גם לעזור לעצמך בעצמך!
זה סיכום העזרה הראשונה למי שממש רע לו, וחייב עזרה דחוף,
וגם מוכן לעשות את העבודה שכרוכה בכך, כדי לעשות לעצמו טוב.
זה נכון עבורך?
 

3 הנחות יסוד כדי לעזור לעצמך

  1. אלוהים קיימת. כמובן, אין צורך להסכים על שמה המדוייק, וניתן כמובן להתייחס ל'רוח העולם', 'הטבע', 'סדר הדברים', 'הדרך', וכד'. אפשר אפילו להניח שאלוהים אינו ריבוי אלא זכר. הנקודה המרכזית היא ששומרים עלינו, מדריכים אותנו, אנחנו לא לבד.
  2. יש סיבה להכל.
  3. הכל לטובה.

 
לא חייבים לקבל את ההנחות הללו.
אני מאמינה בהן, חיה לאורן כבר 20 שנים, ויודעת שהן נכונות.
מי שלא חולק איתי את 3 האקסיומות (הנחות היסוד) הללו, יש מצב שהמאמר לא יוכל לעזור לו.
מנקודה זו ואילך הנחות אלו מתקבלות במאמר כאמת.
 

מה לעשות אם אני לא מצליחה להאמין?

מי שאינם מקבלים את ההנחות הללו, אבל היו רוצים מאוד לקבל אותן מוזמנים להמשיך ולתרגל באופן יומיומי במשך זמן נוסף, לקרוא, להתפלל, לדבר עם מורים וכד'. יכול להיות שתוך זמן מה תגלו בעצמכם שאכן כך הם פני הדברים.
בינתיים תוכלו להזכר בדברים הגרועים ביותר שקרו לכם, ולשאול את עצמכם מה למדתם מהם? מה הרווחתם מאותם ארועים? יכול להיות שכבר בנקודה זו תיווכחו בכך שאכן, הכל לטובה.
 
אז, מה עושים?
 

עצה ראשונה: להיזכר

ראשית כל, עצם ההיזכרות באמיתות הללו כבר עוזרת.
הרבה מהסבל שלנו בנוי על כך שאנחנו מרגישים בודדים – לבד בעולם, לבד בדרך, אף אחד לא מסתכל, אף אחד לא יודע, לאף אחד לא אכפת.
תכופות מספיקה הידיעה ש'יש מי שמתבונן מעבר לפרגוד', (כפי שאמר המשורר המוסלמי רומי) וכי 'הכל לטובה' (כמו שאומרים במסורת שלנו) כדי להתעודד ולאזור כוחות להמשיך הלאה.
 

עצה שניה: לא להרוס

אולי יותר חשוב מאשר ה'מה לעשות' הוא ה'מה לא לעשות'.
ובכן,
 
ראשית, כאן תופס הכלל הראשון ברפואה: 'primum non nocere', או בהינדואיזם: 'אהינסה' – לא לפגוע!!! לא לגרום נזק. משמע – לא 'לשפוך' על האחר את הכעס שלנו, להזהר מאוד מאוד שלא לאפשר לכעס שלנו להפוך לכוונה רעה המתממשת בעולם.
אם אנחנו מאוד כועסים אפשר לטפל בכעס בפניי עצמו. שני התרגילים שאני מוצאת כיעילים ביותר הינם לכתוב 'מכתבי כעס' (ולזכור שלעולם לעולם לא שולחים אותם!!!) או לצעוק לתוך כרית. אך שוב, הנקודה החשובה ביותר היא שלא לאפשר לעצמנו להתכוון באמת להרע.
 

עצה שלישית: לוותר על הדרמה

גם ככה רע לנו, אז למה להקצין את הדברים?
כאשר אנחנו בדרמה אנחנו עושים הצגה גדולה המבוססת על הכאב או הפחד שאנו חווים, במקום לאפשר לעצמנו לחוות אותם, לעבור דרכם, ולגדול תוך כדי כך.
הדרמה, ההצגה הגדולה, יכולה לכלול האשמות, מריבות, וכד'. אין בכך שום תועלת. אנחנו סתם מכלים את כוחנו.
 
אז איך זה נראה כשמוותרים על הדרמה?
 

עצה רביעית: לחזור לאיזון ולפרופורציות

באופן כללי, ניתן לאמר שזהו אולי העקרון שאמור להניע את חיינו.
פשוט, לראות שהדרמה זה רע,
ולהביע כוונה לחזור למרכז שלנו, מקום שבו הדברים נראים בצורה מאוזנת.
 

עצה חמישית: להסכים לכאב

אם כואב ומפחיד לנו עדיף, ולו לשם ההתנסות, לנסות ולהסכים לכאב, לנסות ולתת לפחד מקום. (על עקרון פעולה זה מבוססות שיטות רבות, כדוגמת מדיטצית ויפסנה, שיטת גרינברג, ועוד.)
אולי מדובר בקארמה שעלינו 'לנקות'? אולי פשוט צריך לחכות עד ש'זה יעבור'?
אם את צריכה עזרה במקום הזה – מוזמנת לבוא לפגישה וללמוד לנשום, גם כשכואב, או אפילו לזרז את תהליך הריפוי ולקבל הילינג.
 

עצה שישית: להשתמש בכאב לטובה

אם בא לנו לנצל את המצב הכואב כדי לנקוט צעד נוסף בצמיחה האישית שלנו, ניתן אפילו לתרגל וריאציה של תרגיל המדיטציה 'טונג לאן' ולאמר לעצמנו שהפעם, בעת שאנחנו עוברים דרך הכאב, אנחנו עושים זאת למען האנושות כולה. מעין 'אם אני כבר ממילא סובלת, לפחות שמישהו ירוויח'.
מנסיוני – מדובר באחד התירגולים האפקטיביים ביותר שיש, ואני נוהגת להתכוון לטובתה הכוללת של האנושות כולה בכל פעם שאני מתיישבת לתרגל מדיטציה.
הנה מאמר על איך לעשות מדיטציה – כבר מהפעם הראשונה, אפילו רק ל 10 דקות.
 

עצה שביעית: ללמוד מהכאב

אפשרות פעולה נוספת הינה לנסות ולראות מהו השיעור? מה באות הנסיבות ללמד אותנו?
בעצם, את אותן הנסיבות ניתן לראות כסבל או כהזדמנות!
עדיף לשאול את עצמנו מה אני יכולה ללמוד הפעם? אולי מדובר בהזדמנות לתרגל אומץ? אורך רוח? סבלנות? אהדה? הקשבה?
 
כאשר אנחנו בוחנים את הסיטואציה באופן כזה, נוכל תכופות להבחין בדפוסי התנהגות שאנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב.
אני, לדוגמא, הבחנתי כי תכופות אני חווה דכאון כאשר אני למעשה כועסת. הדכאון מופיע משום שאינני מאפשרת לעצמי לחוות, לבטא, או אפילו להכיר בכעס. ולהיפך – תכופות הכעס שחוויתי הסתיר מאחוריו צער עמוק.
באיזה דפוסי התנהגות אתם בוחרים? בכי? הסתגרות? צעקות? שתיקה? 'פרצופים'?
לא משעמם בכל פעם לחזור על אותו ה'ריקוד' שוב ושוב?
אולי כדאי לנסות משהו חדש?
 

סיכום: להשתמש בכאב לצמיחה אישית

אפשר לנצל את זמן המשבר כהזדמנות 'לצאת מהדפוס' ולנסות משהו חדש.
אם תמיד אני בוכה אפשר לנסות ולצעוק.
אם תמיד אני מסתגרת כדאי אולי לדבר?
 
כמובן שלשם כך הכרחי להאמין קצת פחות ב'אמיתותם' וב'רצינותם' של החיים, ולראות אותם במקום זאת כ'מגרש משחקים' גדול או לחליפין – כ'בית ספר' – מקום שאנו באים אליו כדי לצמוח רוחנית, ולאו דווקא כדי להתחתן, לקנות דירה ואוטו, להוליד ילדים ולעשות כסף.
 
ולבסוף, תמיד תמיד ניתן, כדאי וחשוב להתפלל לעזרה. אם הסכמנו בהתחלה על כך שאלוהים קיימת, ושהיא אוהבת את כולנו – מדוע לא לעשות בכך שימוש?
אפשר לבקש שזה ייגמר מהר; אפשר לבקש להוריד את עוצמת הכאב או הפחד; אפשר לבקש להפיק מהשיעור את מקסימום הטובה למקסימום האנשים; ועוד.
 
כל זמן שכוונתנו לטובה ולצמיחה, מובטח לנו שנצליח!!!
 
הטלפון שלי הוא  1901-729-735     (שיחה בתשלום)    אשמח לעזור לך!
אם את רוצה לשאול או להגיע לפגישה – מוזמנת ליצור איתי קשר דרך הלינק הזה
© מיכל רון, אפריל 2004

מאמרים קשורים: 
הצהרה: מיכל רון איננה פסיכולוגית, ושרותי הייעוץ מתבססים על ידע אישי ונסיון של 15 שנים. יש לראות את הכתוב באתר זה כהצעה בלבד, ובשום אופן אין לראות בו תחליף לטיפול מכל סוג שהוא.