למה הבכי עושה לך ממש טוב

הרבה אנשים מתביישים לבכות ורואים בכך חולשה, למרות שכולנו יודעים ממקור ראשון עד כמה הבכי בריא ומשחרר, עד כמה אנחנו מרגישים קרובים למי שאפשר לבכות לידו, או לאדם שמרשה לעצמו לבכות לידנו, ועד כמה אנחנו מרגישים טוב יותר אחרי שבכינו.
אז למה אנחנו רואים את הבכי כחולשה?
 

שני סוגים של בכי

כאן הייתי רוצה להבחין בין שני סוגים של בכי - בכי של ריפוי שמעורר כבוד וחמלה, ובכי של מניפולציה רגשית, שמשדר מסכנות, ומעורר רחמים ותחושת אשמה אצל הצד שאינו בוכה. המחיר של בכי שהוא מניפולציה רגשית הוא השפלה עצמית של הצד הבוכה.
בכי של ריפוי עולה מתוך כאב, ואינו נוגע לקיומו או העדר קיומו של מתבונן (אמיתי או מדומיין). הבכי הזה מעורר תחושה של כבוד וחמלה מצד אלו הבוחרים להתייחס אליו. הוא גם מעורר הרבה יותר תשומת לב ברמה האנרגטית, ולמעשה – מטרתו הראשונית של הבכי המניפולטיבי הינו למשוך את אותה תשומת לב, חמלה וכבוד שמעורר בנו הבכי מתוך כאב.
 
במלים אחרות:
כולנו נאלצים לעתים לשאת כאב, והשאלה היא איך אנחנו עושים זאת.
כאן אני אלמד אותך איך להרוויח מהבכי, איך להפוך את הבכי שלך למשהו מעצים ומעורר כבוד.
 

בכי של צמיחה אישית

האופציה העדיפה ביותר, לטעמי, הינה פשוט לחוות את הכאב, לעבד אותו וללמוד ממנו, כדי 'להרוויח' את מה שהוא בא לתת לנו – את האפשרות לגדול. ניתן לעבד את הכאב ולהשתמש בו לצמיחה אישית במסגרת של תהליך טיפולי, במדיטציה, או בכל סוג אחר של עבודת מודעות עצמית. במסגרת הזו תכופות עולה כאב, שלעתים מתבטא כבכי. זה יכול לקרות כאשר אנחנו לבד, עם מטפל, או אפילו בנסיבות חברתיות – בסדנא, למשל.
 

איך משתמשים בבכי כמנוע של מודעות עצמית

כשאת בוכה מכאב את יכולה לשאול את עצמך ולנסות להבין:
למה כואב לי?
מה זה מעלה?
מתי זה קרה לי קודם?
על איזה אמונות הכאב הזה 'יושב'?
 

למה בכי זה טוב

מבחינה אנרגטית, כאשר אנחנו מתבוננים פנימה ולומדים על עצמנו אנחנו נהיים מאוד חזקים – כי אנחנו לא מבזבזים את האנרגיה שלנו החוצה, אלא משמרים אותה בפנים, בצורה הרמטית, ואפילו מעצימים אותה – משום שכל דבר שמפנים אליו תשומת לב גדל.
אם מסתכלים על אנשים בזמן כזה בדרך כלל קל מאוד לראות את ההילה שלהם. הם קורנים. למרות שברמה האישית הם חווים אולי כאב מאוד גדול, ברמה האנרגטית הם ממש זורחים. וה'זריחה' הזו מאוד מושכת את תשומת לבנו.
אפילו אם איננו יודעים במה מדובר, אנחנו חווים את היופי ואת העוצמה שקורנים מאותו אדם החווה את כאבו מבלי 'לבזבז' אותו החוצה. הדבר דומה להתקרבות לתנור שקורן חום ביום חורף קר, או כמו אותן חביות ובתוכן אש, שאפילו סתם עוברי אורח עוצרים לידן לרגע כדי לחמם את הידיים.
 

בכי שמעורר כבוד

אנחנו אפילו לא מודעים לסיבתיות הפועלת, אבל אנחנו מרגישים כבוד וחמלה כלפי אותו אדם. כבוד – משום שאנחנו רואים את האופן בו הוא מתמודד עם כאבו, ולומדים ממנו איך לעשות זאת, וחמלה – משום שאנחנו מרגישים בעצמנו את הכאב שהוא חווה, מזדהים איתו, אוהדים אותו ורוצים לעזור לו – בלא שנסבול בעצמנו.
 
כל זאת מתאפשר אך ורק בהעדר מצב של חליפין - כשהאדם שבוכה אינו מבקש מאתנו דבר ואינו נותן לנו דבר. הוא לא מדבר או מתקשר הרבה, משום שהוא נמצא עם עצמו, עסוק בהתבוננות עצמית, ואז אנחנו פנויים לראות אותו בכאבו ולהרגיש את רגשותנו שלנו, בלי להגיב אליו. אנחנו מתקרבים אליו ורוצים לעזור לו מתוך רצוננו החופשי, וכך אדם כזה – בעת כאבו הגדול ביותר, מוצא את עצמו מוקף באנשים שרוצים לעזור. אפילו אנשים שהיו כמעט זרים קודם לכן באים ומתקרבים כדי לעזור, וכל זאת, כאמור – כדי להיות קרובים לאותו מקור אנרגיה, לחוש את יראת הכבוד והחמלה שהוא מעורר, ולקבל ממנו השראה.
האם ראית פעם מישהו כזה? איך הרגשת בנוכחות שלו?
כי גם את יכולה!
 
© מיכל רון, מאי 2006
באהבה, לפמה דורג'ה